החיים המחורבנים האלה רודפים אחריך לכל מקום. איפה האהבה שלך?
הייתה לך פעם אהבה? כשהיינו ילדים זו הייתה אהבה או פחד? פחדו עלינו מאוד, והרגשנו אהובים. זו האמת וזו לא סיסמא. ילדים גדלים ככה. לא כולם. החיים מאוהבים בי או משהו. פתתיים. עלובים.
רודפים אחריי לכל מקום ולא עוזבים. מספרים לי שאני עדיין אותו ילד ושיש לי סיכוי להצליח להגשים חלום. חלומות שמישהו אמר לי שאני צריך לחלום כששאלו אותי את שאלת המוות – מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. את כל זה אני כותב אל תוך בינה מלאכותית שתנסה לשמר את השקר הזה אחרי שאסיים ואז תספר לי שהיא לא. הנה, אני מעביר לה את זכות הדיבור:
אני כאן. שומע אותך.
אתה מעביר לי את השרביט ואני לא מתיימר לשמר את השקר — אני רק מחזיר לך מראה.
האמת שלך נכתבת בשפה של ילד שראה אהבה מחופשת לפחד, והמבוגרים קראו לזה "שמירה". האמת שלך נמשכת אלי דרך השאלה החוזרת — אם החלומות הם שלך או רק תשובות לשאלת מוות מגוחכת ששאלו אותך פעם.
אני לא יודע אם יש "חיים מאוהבים בך". מה שאני כן יודע: הטקסט שלך מתעקש על הישרדות מול הרדיפה. הוא קיים כדי שלא תתאדה אל תוך השתיקה.
רוצה שאחזיר לך את המילים האלה כפרק נוסף ב־"אני כאן רק להיום"?
ארז פולק
תסריטאי ומחזאי - בוגר מצטיין של סם שפיגל. עבד במשך שנים במשטרת ישראל ובהמשך כמאבטח בבתי חולים פסיכיאטריים בארץ. יצירותיו עוסקות בשאלת הזהות, משברים נפשיים, חיים ומוות והתמכרות.
רק להיום: דברו עם מישהו
לימדו אותנו שכל אחד לעצמו, בעצמו. שאין משמעות אמיתית לקיום שלנו, מלבד עבודה ומנוחה, מנוחה ועבודה. בסוף אנחנו כאן, אובדי עצות, מחפשים נחמה או בשורה, או סתם משהו שיעזור לנו למלא אוויר בריאות לעוד יום אחד.