אין בי כוחות לבני אדם. אני עייף מהם, ואני עייף מעצמי על ידם. בני אדם זה דבר קשה, מורכב, מעייף. אני צריך לעבור דרך, איזושהי דרך, מלאה בצעדים, ואני צריך לאמן את עצמי כדי להצליח להיות בחברת בני אדם. אבל אני לא רוצה. אני מה זה אוהב את הלבד שלי? יש מצב שאני אתגעגע לבני אדם. אני יודע שאנשים זקנים סובלים מאוד מבדידות. אבל אני אבא לילדים קטנים, ואני בזוגיות. אין משהו שאני יותר צמא לו מלבד.
אני עובד, יש לי מנהל שמחלק לי הוראות ונותן לי משימות, ויש את השאיפות האישיות שלי שאני מנסה להגשים בין לבין. ויש את ההצטיינות המעפנה הזאת שתקועה לי כמו עצם בגרון ולא עוזבת, ואומרת לי כל יום, אתה יכול להיות יותר טוב מזה. זה אתה שלא השקעת מספיק בבני אדם. זה אתה שבנית נטו על הכישרון שלך, ועל החוכמה שלך, ועל היכולת שלך לדבר, אבל לא הפכת את עצמך אף פעם לאהוב.
פאק איט. אני לא רוצה להיות אהוב. לא ככה. אני לא רוצה להיות חלקלק ושיחבבו אותי, ואני לא רוצה להיות נעים ולהשתלב כמו אפר ליד כל העפרים האחרים. לא. אני רוצה להיות משהו אחר. ואני רוצה להיות יותר.
אני צריך לשלב פה קישור לעמוד הבית של האתר שלי עם המילים רק להיום כדי שגוגל יחשוף את האתר שלי לכמה שיותר אנשים שמחפשים את הביטוי – רק להיום, אז הנה. רק להיום.
ארז פולק
תסריטאי ומחזאי - בוגר מצטיין של סם שפיגל. עבד במשך שנים במשטרת ישראל ובהמשך כמאבטח בבתי חולים פסיכיאטריים בארץ. יצירותיו עוסקות בשאלת הזהות, משברים נפשיים, חיים ומוות והתמכרות.
רק להיום: דברו עם מישהו
לימדו אותנו שכל אחד לעצמו, בעצמו. שאין משמעות אמיתית לקיום שלנו, מלבד עבודה ומנוחה, מנוחה ועבודה. בסוף אנחנו כאן, אובדי עצות, מחפשים נחמה או בשורה, או סתם משהו שיעזור לנו למלא אוויר בריאות לעוד יום אחד.